פסק-דין בתיק ת"א 11972-04-11

מבוא

1.      התובע, יליד 1978, נפגע ביום 7.9.10 בתאונת דרכים עת נסע ברכב שהיה נהוג בידי הנתבע מס' 1. מאחר שרישיון הנהיגה של הנתבע 1 (להלן: "הנהג" או "הנתבע") נפסל יומיים לפני אירוע התאונה, לא היה לרכב כיסוי ביטוחי בחברת ביטוח כלשהי ולפיכך הוגשה התביעה נגד הנהג ונגד קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים.

2.      בתחילת הדרך הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לזהות הנהג ברכב, כאשר קרנית טענה, כי התובע עצמו, שגם הוא לא החזיק ברישיון נהיגה במועד התאונה, נהג ברכב, ולפיכך אין לו עילת תביעה נגדה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

לאחר מכן, בשלב שמיעת הראיות בתיק, הוגשו מטעם התובע כראיה כתב אישום מתוקן שהוגש נגד הנתבע בעקבות התאונה נושא הדיון וגזר הדין שניתן בעניינו.  בהתאם למסמכים אלה הורשע הנתבע בעבירת גרם מוות ברשלנות שכן אחד מנוסעי הרכב נפטר בעקבות התאונה, נהיגה בקלות ראש וברשלנות אשר גרמה חבלות של ממש לאדם ונזק רכוש, נהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח ועוד. הנתבע הודה בעובדות כתב האישום, הורשע בעבירות המיוחסות לו, נגזר דינו והושתו עליו, בין היתר, שבעה חודשי מאסר בפועל. ערעור על חומרת העונש שהוגש על ידי הנתבע לבית המשפט העליון נדחה.

בעקבות הגשת מסמכים אלה, חזרה קרנית מטענתה לעניין זהות הנהג ברכב, אם כי המשיכה לטעון כי עובר לאירוע התאונה היה התובע המחזיק ובעל השליטה ברכב, ומאחר שהוא התיר לנתבע לנהוג ברכב כשהוא מודע לעבודה שרישיון הנהיגה שלו נפסל יומיים קודם לכן, הרי בהתאם להוראות סעיף 7(6) לחוק הפיצויים, אין לתובע עילת תביעה ועל כן, דין תביעתו להידחות.

3.      בנוסף למחלוקת בשאלת החבות ובשאלת עצם זכאותו של התובע לתבוע מכוח חוק הפיצויים, חלוקים הצדדים בשאלת גובה הנזק, בשאלה אם התאונה מהווה תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי ובשאלה אם יש לנכות מן הפיצוי המגיע לתובע, ככל שתוכר זכאותו בהתאם לחוק הפיצויים, את התגמולים הרעיוניים שהיה זכאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי אילו היה מגיש תביעה למל"ל להכיר בתאונה כתאונת עבודה. המחלוקת בשאלה אם מדובר בתאונת עבודה אם לאו התגלעה נוכח טענת התובע, כי הוא לא יצא לעבודה באותו יום, כי הוא כלל אינו עובד מזה שנים רבות אף מלפני התאונה, וכי במועד אירוע התאונה היה מובטל וקיבל מהמוסד לביטוח לאומי גמלת הבטחת הכנסה. לטענתו, התאונה אירעה בתום טיול בו הוא השתתף ביחד עם יתר הנוסעים ברכב ושמטרתו הייתה לקטוף סברס לצרכים פרטיים.

החבות

4.      אין מחלוקת בין הצדדים, כי הרכב שבו  אירעה התאונה היה בבעלות אמיר עטור (הצד השלישי מס' 2), אחיו של התובע. כאמור, טענת קרנית היא שעובר לאירוע התאונה היה התובע המחזיק ומתיר השימוש ברכב ולפיכך זכאותו לתבוע פיצויים מכוח החוק נשללת בהתאם להוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים. התובע טען מנגד, כי הנתבע נהג ברכב ברשות אחיו אמיר עטור, הבעלים של הרכב, וכי הוא לא החזיק ברכב עובר לאירוע התאונה, לא נהג בו ולא עשה בו שימוש מלבד היותו נוסע ברכב.

5.      העובדות כפי שהוכחו לפניי היו כדלקמן:

אמיר עטור, אחיו של התובע היה קבלן, אשר העסיק עובדים רבים מיישובים שונים בחקלאות במושבים שונים בצפון הארץ וכן במפעל דישון. הנוהג היה שהתובע נוהג ברכב שבו אירעה התאונה מכפר ראמה לכפר נחף הסמוך, שם הנהגים מתחלפים והנתבע מס' 1 היה נוהג ברכב ומסיע את העובדים לעבודה. התובע, ביחד עם יתר הנוסעים, היו עובדים אצל אמיר בחקלאות ובסיום יום העבודה הם היו נוסעים בחזרה לכפר נחף כאשר הנתבע נוהג ברכב ומפזר את העובדים לבתיהם, ומשם היה התובע נוסע לביתו בכפר ראמה כשהוא נוהג ברכב.

6.      ביום התאונה יצא התובע מביתו בשעה 05:30 לערך בבוקר כשהוא נוהג ברכב, ונסע עד מרכז הכפר נחף. מאחר שרישיון הנהיגה של הנתבע נפסל יומיים קודם לכן, ומאחר שהתובע כלל לא החזיק ברישיון נהיגה, נהגה ברכב עובדת נוספת של אמיר בשם הנא, אשר הסיעה את התובע, הנתבע ושאר העובדים לעבודה בכרם בן זמרא. חלק מהעובדים וביניהם התובע, הנתבע ושלושה עובדים נוספים שהוסעו למקום על ידי אמיר עצמו, עבדו במטעים בכרם בן זמרא, וחלק מהעובדים כגון הנא, המשיכו למקום עבודה אחר.

בשעה 09:30 לערך, סיימו העובדים את עבודתם במטעים והיו אמורים לנסוע חזרה הביתה. ברם, אף אחד מחמשת העובדים שעבדו במקום לא החזיק ברישיון נהיגה תקף. בשל כך נאלצו העובדים, וביניהם התובע והנתבע, להמתין עד שאמיר ישלח להם נהג שיסיע אותם הביתה, או יבוא בעצמו ויסיע אותם הביתה. בתום כשעה וחצי של המתנה תחת השמש היוקדת מבלי שאמיר דאג להסיעם הביתה, התקשר הנתבע לאמיר, וביקש ממנו שוב לשלוח להם נהג. בשיחה זו הודיע להם אמיר שאין לו נהג לשלוח אליהם ושיעשו מה שהם רוצים. נוכח תשובה זו של אמיר ביקש הנתבע מהנוסעים לעלות לרכב, והם נסעו בחזרה הביתה כאשר הנתבע נוהג ברכב. בהגיעם לכפר מג'אר, ועקב רשלנותו של הנתבע, סטה הרכב מנתיב נסיעתו שמאלה, חצה את נתיב הנסיעה הנגדי והתנגש בעץ בצד הדרך. כתוצאה מההתנגשות נפגעו נוסעי הרכב בגופם ואחד הנוסעים אף נפטר.

7.      הקביעות דלעיל באשר להשתלשלות האירועים עד אירוע התאונה מבוססות על מספר ראיות שאינן מותירות צל של ספק בעובדה, כי התובע ויתר הנוסעים היו בעבודה בחקלאות, באותו יום הם עבדו אצל אמיר עטור, וכי התאונה אירעה בדרכם של הנוסעים, לרבות התובע, מעבודתם בחקלאות.

אחד העדים שתיאר את השתלשלות האירועים שקדמו להתרחשות התאונה היה הנתבע עצמו, אשר העיד כי הוא התחיל לעבוד אצל אמיר עטור כשלושה שבועות לפני אירוע התאונה, כאשר בתקופה זו עבד יחד עמו התובע, שהיה נוסע ברכב מכפר ראמה לכפר נחף, שם הם היו מתחלפים מאחר שלתובע לא היה רישיון נהיגה והנתבע היה נוהג ברכב ומסיע את העובדים לעבודה בחקלאות. בסוף היום, כך סיפר הנתבע, הוא היה מסיע את העובדים בחזרה הביתה ומפזר אותם כל אחד לביתו, ולאחר מכן, התובע היה נוסע ונוהג ברכב מכפר נחף לכפר ראמה.

הנתבע הסביר כי יומיים לפני אירוע התאונה, רישיון הנהיגה שלו נשלל ולכן התובע הסיע את הרכב ביום התאונה עד כפר נחף ומשם נהגה ברכב עובדת אחרת של אמיר בשם הנא. הנתבע הסביר עוד, כי באותו יום הם סיימו את העבודה בסביבות השעה 09:30, והמתינו כשעה וחצי לאמיר שיבוא לאסוף אותם או שישלח להם נהג להסיע אותם. משלא הגיע נהג להסיע אותם, יצר הנתבע קשר עם אמיר והאחרון אמר לו: " אין לי נהג לשלוח לכם, תעשו מה שאתם רוצים". לטענתו, נוכח תשובה זו הוחלט לנסוע ברכב בו הם הגיעו, כאשר מחצית הדרך נהג התובע ומחציתה נהג הנתבע.

8.      עדותו של הנתבע הייתה מקובלת עליי באופן כללי, למעט בעניין נהיגת התובע מחצית הדרך. לעניין זה אדרש בהמשך. לנתבע אין אינטרס להעיד שהתאונה אירעה בדרך חזרה מן העבודה, ואין לו אינטרס לטעון, כי התובע הוא זה שנהג להסיע את הרכב מכפר ראמה לכפר נחף. בין אם התובע נהג ברכב מכפר ראמה לכפר נחף ובין אם לאו, בין אם התאונה הייתה בדרך חזרה מהעבודה ובין אם לאו, מוטלת על הנתבע אחריות בגין הנזקים שנגרמו לתובע, הן ביחסיו מול התובע עצמו והן ביחסיו מול קרנית. יתירה מכך, עדות הנתבע ניתנה אף בניגוד לאינטרס שלו, שכן על פי עדותו הוא ועדות התובע, באותה תקופה בה הוא עבד אצל אמיר היה הנתבע רשום בלשכת התעסוקה כמובטל וקיבל גמלת הבטחת הכנסה. על כן, במסירת הגרסה שתוארה לעיל מסתכן הנתבע בשלילת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה באופן רטרואקטיבי, באופן שיאלץ אותו להשיב למל"ל את כל הסכומים שהוא קיבל.

9.      עדותו של הנתבע מקבלת חיזוק וסיוע מראיות ומסמכים נוספים שהוגשו בהסכמת התובע ומבלי שהוא (התובע) עמד על חקירת עורכם על תוכנם. אחת הראיות שהגישה קרנית באשר למטרת נסיעתם של נוסעי הרכב היה מזכר של השוטר רומן מטר (מוצג נ/3), אשר הגיע למקום התאונה מיד לאחר התרחשותה. במזכר זה מציין השוטר, כי אמיר עטור שוחח עמו וסיפר לו כי נוסעי הרכב היו בדרכם חזרה ממקום עבודתם בקטיף. רישום זה שנערך מיד לאחר אירוע התאונה מהווה חיזוק משמעותי לעדותו של הנתבע בעניין זה.

זאת ועוד, אחד הנוסעים ברכב היה המנוח ח'אלד סרחאן ז"ל, אשר נהרג בתאונה. אשתו וילדיו של המנוח סרחאן הגישו נגד קרנית תביעה לפיצויים בגין הנזקים שנגמרו להם ולמנוח בתאונה. תביעה זו  מתבררת במסגרת ת"א 29383-02-11 בבית משפט השלום בחיפה. במסגרת תביעה זו הגישו אלמנתו ובתו של המנוח תצהירי עדות ראשית. בתצהירים אלה, שהוגשו בהסכמת התובע ומבלי שהמצהירות נחקרו בחקירה נגדית על האמור בהם, סיפרו הבת והאלמנה, כי במועד אירוע התאונה היה המנוח עובד אצל אמיר עטור בחקלאות. הן סיפרו, כי המנוח יצא מביתו לעבודה בחקלאות, נסע ברכב המעביד מכפר מגוריו בנחף למקום העבודה, והתאונה אירעה בנסיעתו חזרה ממקום עבודתו לביתו.

כאמור, התובע לא ביקש לחקור את המצהירות על האמור בתצהירים, ועל כן יש להניח כי הוא מסכים לאמור בהם. זאת ועוד, האמור בתצהירי שתי העדות הנ"ל משתלב היטב עם עדותו של הנתבע כפי שהובאה לעיל ועם דבריו של אמיר עטור לשוטר מיד לאחר אירוע התאונה כפי שהדברים הועלו על הכתב במזכר נ/3.